יום חמישי, 28 בינואר 2016

Two Seasons

עונות השנה כאן, עד עכשיו, מאוד מבליטות את שמן. המעבר מעונות בינאריות ליכולות הפרדה אחרות התחבב עליי מאוד, וגרם לי לפשפש בזכרוני... הזכרון, מה לעשות, דיבר ברוסית, ולכן מי מכם שלא למד עדיין רוסית, למרות כל כך הרבה שנים בארץ, יזכה לתרגום בהמשך ובינתיים אפשר להינות מהתמונות.


"Папа, почему ты злой?"
Осень прошла, красиво взмахнув своим пышным багровым платьем и расстелив разноцветную поляну ярких листьев. 




























Это было очень красиво и напомнило мне моё далекое детство. Листья разлетаясь, приятно шелестели под ногами. Тянуло скользить по ним, любоваться красной гаммой и вслушаться в их шёпот.



























Затем пришла белая пора, покрыв всех белым сверкающим ковром во второй половине ноября. Красота да и только. 









Мне сразу захотелось выйти, покидать снежки, построить снежную бабу, крепко закрепить шарф и одеть варежки привязанные друг к другу резинкой протянутой через рукава куртки, надежно и ласково закрытой мамой. 


Но.... Я уже не тот маленький мальчик, а папаша взявший своего старшего питомца в охапку и поехав в ближайший парк, дабы показать как это было 30 лет назад сохранившись в моей памяти. Любимое моё неблагодарное произведение, большинство прогулки ныло мне что он устал идти по снегу, что он хочет кушать и что он ни в коем случае не хочет одевать варежки потому что это не удобно. 
Пытаясь удовлетворить прихоти моего любимца, взяв его на шею и накормив печеньем, мы провели научный эксперимент поиграв в снегу обнаженными ладонями. Последнее привело к ещё одной волне недовольства причитая как холодно и больно играть в снегу без перчаток, что и следовало доказать. Наконец, выяснив субординацию между мужскими полами в семье, мы поиграли в снежки, построили ноги и бёдра снежной бабы (на больше не хватило терпения), и вдоволь повалившись в сугробе, папина мечта была выполнена :) 
В декабре в целом было тепло (+4°c до +7°c), что было приятно потому что можно выйти на улицу, погулять, поиграть. Затем январь освежил (-2°c до -24°c), и как намело.. Колючие иголки мелких льдинок перемешанные с снегом наполнили пространство любой открытой сферы. Я еле втолкнул Йотама в машину, потому что дверь пытается то открыться то закрыться из за сильного ветра. А ребёнок во всех кофтах и куртках выглядит как маленький Дед Мороз, и не думал облегчить. "Мне не удобно.. Я не хочу шарф.. Тут не застёгивается.. Там не закрывается.. Теперь мне жарко.." и т.д. и т.п., а Я сзади настырно с умеренной силой подталкивая и подгоняя, потому что холодно и мы опаздываем, ещё и заработал "папа, почему ты злой?".

Тем не менее, эта пора мне также нравится как и осеняя. Особенно приятно вечерами когда внутри тепло и уютно, горят ханукальные свечи, а снаружи тарабанит дождь, и вспоминаются слова песни Ю. Шевчюка "Тычат в землю фонари; К небу тянется свеча; На снегу цветы зари; Крылья павшего луча".


Мой младший питомец ещё не знает что можно баловаться, шалить, быть не довольным и перекликаться с папой, и тем не менее быть безотказно любим. Он просто преображается на глазах, осмысленно вглядываясь в мои очи, улыбаясь и смеясь беззаботным веселым смехом. После того как он научился ползать, он постоянно пытается стоять и передвигаться по периметру дивана. Особенно ему доставляет удовольствие добираться до любимых вещей обожающего его старшего брата. Последствия предсказуемы, либо он падает, либо крики, мол любовь любовью, а игрушки и ipad мои, так что будь любезен, вали.

Я поначалу был не спокоен что же Я буду делать дома, без работы с маленькими детьми. Но ничего, наблюдать за своими лучиками счастья, участвовать в каждом их шажке в прямом и переносном смысле, возмещает за любые переживания.

יום ראשון, 24 בינואר 2016

עברנו דירה


מי שקרא את הפוסטים הקודמים, יודע שאנחנו גרים במעונות. הדירה שקיבלנו הייתה פצפונה, חשוכה ומלאת צינורות על תקרה, עם קירות בצבע צהוב. מישהו אמר לי שמי שתיכנן את המקום בשנות ה-70, תיכנן גם בתי כלא...נקודה למחשבה.


אז למרות שהחלטנו להישאר, בכל זאת הגשנו בקשה למעבר במידה ויתפנה, וראו פלא, קיבלנו אישור לעבור לדירה אחרת בבניין אחר. שם קיבלנו כבר דירת 4 חדרים (סלון ו 3 חדרי שינה). החדרים גדולים מאוד ומרווחים, מלא מלא מלא חלונות עם אור שנכנס לדירה, בקיצור, נורמלי, ואפילו נחמד. עברנו לפני חודשיים.

הדבר הזה שרואים למטה, זה החימום. לאורך כל הדירה יש את זה. גם בדירה הקודמת זה היה, רק שכאן זה אוטומאטי. כשהטמפרטורה יורדת מתחת לסף מסוים, זה מתחיל לפעול, ואין מנוס! כלומר, אני נמסה. יגאל דווקא אוהב את ה"חמים ונעים" הזה. אני מהר פותחת את כל החלונות (מזל שיש הרבה) עד שצועקים עליי.

בתמונה למטה אפשר לראות את הנוף מהמטבחון בבניין שלי באוניברסיטה. מצד שמאל, הבניין הארוך הנמוך, זה הבית שלנו. נחמד נכון? פחות מדקה הליכה! 


את יותם ויובל שמנו באותו חדר. יותם ביקש. החדר די גדול, אז אין בעייה. זה הישאיר לנו חדר אורחים. כך שכולם מוזמנים לבקר. רק לא כולם ביחד! יובל גם מאוד אוהב את הדירה החדשה. יש מרחבי זחילה אינסופיים.

לכבוד המעבר לדירה החדשה, לכבוד מרחב מחייה מוגדל בין הספה לקיר ולכבוד החג הלאומי "בלאק פראידיי" החלטנו לקנות טלוויזיה. אז הלכנו באופן אישי לבסט ביי. חוויה בפני עצמה. עד שחושבים אם לקנות את המוצר, הוא כבר אוזל..בין העצבאות. מסתבר שזה בכלל "ערב בלאק פראיידי" ברוח החגים היהודיים. זה מתחיל ביום חמישי עם שקיעת החמה, ונגמר ביום שישי. באנו לקנות טלוויזיה ב150 דולר 55 אינץ'. צחקו עלינו בפרצוף כששאלנו את המוכר כשעתיים אחרי הפתיחה. "אזל מזמן כבר" אמר המוכר המתלוצץ והראה לנו 1000 טלווזיזיות אחרות המסודרות בצורת מבוך אינסופי במרחבי החנות. עד שהתבייתנו על דיל נוסף, גם הוא אזל לנו מול הפרצוף. בסוף קנינו סמסונג 48 אינץ ב-370 דולר. בכל זאת חסכנו כמה מאות.




יום רביעי, 25 בנובמבר 2015

ללמוד ללמוד ועוד פעם ללמוד

אספר לכם על הגן האמריקאי שלנו. הגן נמצא במרכז העיר.
הכל מאוד מסודר. מאוד אמריקאי. יש חנייה מסודרת, מוגבלת בזמן. כך שמי שמכיר את הגן שלנו בחיפה, יודע מה זה בעיות חנייה. דלת הכניסה מקודדת. כשמביאים ילד, חייבית לעשות "צ'ק אין" במחשב. כשאוספים, יש לעשות "צ'ק אאוט". בתחילת כל שנה, לפני שהילד יכול להיכנס לגן, חייבים למלא טופס מיוחד אצל רופא ילדים (עולה 25 דולר!), שמוכיח שהילד עבר את כל החיסונים ובדיקת רופא.
את הצעצועים מנקים ומחטאים כל יום (ראיתי!).
כל יום שולחים דוח עם תמונות ופרוט הפעילויות שהילדים עשו. בתמונות תמיד משתדלים להראות פעילויות שונות של כל ילד, כך שאפשר ממש לעקוב ולראות מה הילד עושה ואיך מתקדם. לדוגמא כאן.
הגן די גדול, יש לפחות משהו כמו 20 קבוצות, מתינוקות ועד גן חובה. כל הגן נראה כמו איקאה.

הכל מעץ. יש מעט מאוד דברים מפלסטיק. יש סטודיו אומנות, אולם התעמלות וגן משחקים. גן משחקים של הגדולים נמצא על הגג. וגם יש מלא אופניים.
את הקטנים מוציאים לטיולים ב"רכבת עגלות" שקשורה לאופניים. יש איזה 10 מושבים של עגלות ואז עושים איתם סיבובים בעיר. חמוד נורא. 

את יותם רשמו לכיתה preschool. זה כמו טרום חובה בארץ. יש להם 6 כיתות זהות כאלה בגן. יש 20 ילדים על שתי מורות. (לא נהוג לקרוא להן גננות). כל חודש הולכים לספרייה העירונית. וכבר היו בתאטרון ובטיול בחוות דלעות (משוגעים פה על דלעות. 1000 סוגים וגדלים). 

עד לכאן הכל טוב ויפה. ואז הגענו לשנת היופי של הילדים בצהריים. בארץ יותם כבר כמעט לא ישן צהריים, ופתאום כאן, יש שנ"צ. כולם ישנים! ללא יוצא מן הכלל. בערב יותם לא נרדם לפני 11 בלילה! ואף מאוחר מזה. סיפורים, ריקודים, בלאגנים, ואין אפילו לא ניצוץ  של עייפות. אז ביקשנו ושוב ביקשנו שלא יישן צהריים. וגילינו שזה נגד התקנות האמריקאיות להעיר ילדים משנתם. תקנות זה תקנות. זה כבר למדנו. 

עכשיו האוכל. הם שולחים את התפריט לחודש מראש. אפשר להיתרשם מתפריט השבוע כאן. בגדול נראה נחמד. אבל כמה גבינה!!! למה כל הזמן חלב??? וארוחות הבוקר..רק מתוקים. איפה ארוחת בוקר ישראלית שאנחנו רגילים אליה מהגן בארץ..עם לחם, ירקות, חומוס, ביצים וכוי?? ומה עם שניצל ואורז שיותם כל כך אוהב?
בקשר לעניין החלב, שוב גילינו תקנות. כל ילד חייב לקבל את החלב שלו (סויה ליותם). אבל כאן הם היסכימו להיתגמש איתנו קצת. הסיכום הוא שנותנים לו קודם כל מים, ואז אם הוא רוצה (והוא תמיד רוצה) נותנים לו חלב. נו טוב, פשרה סבירה.

גם יובל היתחיל ללכת לגן. רשמו אותו לקבוצת infant. גם להם יש שתי מורות על 8 תינוקות. הם נורא התלהבו מזה שכיוון שהוא כבר גדול (7 חודשים כשנכנס), אז גם יש להם שיעורים ופעילויות!! באמת חשוב. נרגענו. חוץ מפעילויות חינוכיות, יש הרבה עבודה - אוכל, חיתולים (כל שעתיים! לפי נהלים!), לישון, למלא דוח יומי של "מי, מו, מה, מתי, כמה, ובאיזה צבע ומרקם וחוויות יומיות מרגשות". להתרשמות כאן

חוץ מזה מצאנו בעיירה אחרת לא רחוק מכאן גן/בי"ס ישראלי שפועל בימי ראשון בבוקר. מדברים עברית, לומדים אותיות, חגים וכו'. מיהרנו ורשמנו את יותם. המנהלת רשמה אונו לגן של הבוגרים. מסתבר שיותם היה שם הכי קטן. ויש שיעורי בית. אז ירדנו לגן של הקטנים איפה שיותם הכי גדול. ושם זה נחמד נורא. קוראים סיפורים, שרים שירים, לומדים אותיות ואין שיעורי בית! :)

יום רביעי, 18 בנובמבר 2015

שלוש ארבע , לעבודה

אחרי שהגענו והתמקמנו קצת, הגיע הזמן שלי לצאת לעבוד.



הצבע הרשמי של האוניברסיטה הוא סגול. מלא אנשים פשוט לובשים סגול. אפילו ראיתי מישהי עם שרוכים סגולים. כשזה גם מבוגרים, אז נראה קצת מגוחך. אבל בכל זאת החלטנו להתאים לפחות את יותם לסביבה:

לפני שמתחילים לעבוד, צריך לעשות טופס טיולים. כלומר, לחתום על מיליון מסמכים, לבקר מיליון משרדים ופקידות, כל אחת בבניין אחר. ככה לומדים להכיר את האוניברסיטה. 

אחרי טופס טיולים של שלושה ימים, סוף סוף אפשר להתחיל לעבוד. הדבר הראשון והכי חשוב שצריך לעשות כל פוסט-דוק באוניברסיטה חדשה, הוא כמובן למצוא תזמורת בקמפוס. וכך עשיתי. אכן, יש כאן מספר תזמורות. אז נרשמתי לתזמורת. בגילי המופלג, נאלצתי לעבור אודישן כמו כל הסטודנטים. התקבלתי. המשימה הכי חשובה הושלמה ועכשיו אפשר לפנות למחקר.

הלכתי לפקולטה לפגוש את הפרופסור שלי. האמת היא שציפיתי לקבל משרד עם נוף לאגם. במקום זה קיבלתי שולחן באמצע חדר גדול עם סינים (רק בלי הכינור). אגב, בתזמורת יש גם הרבה סינים, וכולם עם כינור גדול וגם קטן. בחדר יש חלון, והוא גם ממש גדול, רק שהוא משקיף למסדרון. אז חשבתי שיהיה שמח, אבל הם ממש משעממים. תקועים בתוך המסך כל היום (אולי גם בלילה..עדיין לא יודעת).קשה להבין מה הם אומרים גם כשזה באנגלית. סינית עדיין לא למדתי. אבל אולי זה לטובה. יגרום לי לעבוד יותר. או שאולי אצליח לקלקל אותם עם הזמן.

יום שישי, 13 בנובמבר 2015

הגענו



היי לכולם,

רצינו לנסות לחלוק איתכם את החוויות שלנו בארץ ההזדמנויות.
אז פתחנו בלוג. אנחנו כותבים אותו ביחד ולחוד. 
מקווים שיהיה לכם ולנו נחמד :)

בשלהי אוגוסט 2015:

הגענו... הטיסות עברו בשלום. יותם אפילו נהנה קצת עם כל הצומי והסרטים המצוירים האינסופיים.
בשדה התעופה פגשו אותנו משלחות משני הצדדים.
נשארנו אצל הקרובים שלי לכמה ימים. הם גרים פה (פה=40 דק מהאוניברסיטה, בלי פקקים) כבר הרבה זמן, אז יש להם בית אמריקאי (3 קומות עם 10 חדרים בלי תכלית מיוחדת) ואוטו אמריקאי (אמריקאי = יפני יוקרתי. הבנו שאוטו אמריקאי מקורי נהוג בעיקר במרכז ארהב, בחוות, הארד קור).

האוניברסיטה נמצאת בעיר Evanston הנמצאת צפונית ל- Chicago הגדולה. ושם גם המעונות שלנו. 
הקמפוס מאוד יפה, על שפת האגם מישיגן. 10 דקות ברגל, ואנחנו באגם! 

לפני שהגענו, שמענו כמה דברים טובים וכמה פחות טובים על העיר. הדברים הלא טובים היו:"it's a black city", "the crime moved from northern Chicago to south Evanston" וכו'.
בעקבות זאת, מצאתי את החלוקה הנחמדה הבאה לאזורים שבהם כדאי לגור וכאלה שלא כדאי:



למזלינו המעונות שלנו נמצאים באזור NICE. יש!!!


קיבלנו את המפתחות למעונות וקיבלנו שוק ראשוני: הדירה קטנה (2 חדרי שינה, מטבחון במסדרון, וסלון/חדר עבודה/חדר אוכל). התקרות נמוכות יחסית, ומתחת לתקרה יש צינורות חשמל ומערכת כיבוי אש, חדר האמבטיה ישן ולא משופץ.
זה מה שאנחנו רואים, כשפותחים את העיניים בבוקר...ממש מרכז פומפידו!


בקיצור, במבט ראשון, חזרנו לרמה מתחת לדירת מעונות ראשונה שלנו בתואר ראשון, רק ששם היה משופץ. רצנו אצנו להתלונן לכל העולם ואישתו ולנסות להתנתק מהחוזה. התשובה הייתה אמריקאית טיפוסית:
It's against the regulations and the contract you signed.
אחרי שנרגענו, הבנו שזה לא נורא כל כך, יש הרבה יתרונות בלגור כאן. זה קרוב לאוניברסיטה ולגן, חדר הכביסה גדול ונקי, הדירות מתוחזקות ויש גן משחקים למטה.

קצת עברנו את השוק הראשוני, ונתקלנו בגל שני :) אישרו לנו את הפרת החוזה (!! חדרנו את פאת הקופסה התוחמת את האדמיניסטרציה האמריקאית) אחרי רעש וצלצולים מהפרופסור המארח והתחלנו לחפש דירה חילופית. טוב, יש כמובן דירות טובות ומרווחות, אבל זה כבר לא מרחק הליכה ויותר יקר ואין רהיטים. אז אנחנו כבר מצטערים שהתחלנו את הבלגן.
אז נשארים במעונות.